אפרת

 לציקי 

אנחנו לא מכירים הרבה זמן,  כשלושה חודשים, ובכל זאת היית בשלושת החודשים הללו, חלק משמעותי בחיים שלי. הגעתי אליך בעיקר תקועה... הרגשתי שאחרי שנים של טיפול כבר אין עוד הרבה דברים שאוכל לחדש לעצמי, או שמישהו אחר יוכל לחדש לי, ועדיין לא הצלחתי לזוז לאן שרציתי. אני מודה שהיו לי המון חששות לקראת המפגש הראשון וגם לא כל כך ידעתי מה קורה בתהליך האימון האישי. אומרים שמספיקות שלושים שניות, על מנת להחליט אם מתחברים ומרגישים נוח עם בן אדם זר. אצלי לפחות זה עבד. מהרגע הראשון, הרגשתי רגועה במחיצתך והנוכחות שלך נסכה בי בטחון רב.

הרבה פחדים וחוסר ביטחון מספיק בעצמי, עצרו אותי במשך המון המון זמן. אני חושבת שמהמקום הזה חיפשתי בעיקר מישהו שיהיה שם בשבילי, איתי, שאיתו ארגיש יותר בטוחה לעשות את הצעדים הראשונים (שהם בד"כ הכי קשים...) ואתה היית המישהו הזה – מישהו שהקשיב, השתדל תמיד להבין ולא לשפוט, תמך ,דחף, חייך ונתן לי הרגשה שאני שווה המון, הרבה יותר ממה שלפעמים נדמה לי.

וזה הספיק –הספיק כדי לבנות יותר אמון ואמונה בעצמי ובדרך שלי, כדי להרגיש יותר בטוחה , כדי להעז לפרוץ את גבולות הבועה ולהבין שאם אני לא אעשה זאת – איש לא יעשה זאת במקומי. אני מרגישה כאילו עכשיו יצאתי סוף סוף לעולם, מוכנה יותר לחוות ולהרגיש את מה שיש לו להציע.

תודה לך

אפרת