מיומנויות אימון אישי, בליווי חולים סופניים ובני משפחותיהם

 

על גדת הנהר אני מחכה - מיומנויות אימון אישי, בליווי חולים סופניים / ציקי בן שחר ואסף רולף בן שחר

התפרסם מ‏יום רביעי ‏18 ‏אוגוסט ‏2010 | 11,852 צפיות

טיפול נפשי בשלבי הגסיסה, כמו גם ליווי רוחני, הם שני תהליכים חשובים ומשמעותיים המוצעים לחולים בחודשים, שבועות ובימים האחרונים לחייהם. רובנו חיים בהכחשה עמוקה לגבי מותנו המתקרב, הכחשה הדורשת עימות חזיתי כואב כאשר האדם העומד מולנו הוא חולה סופני. לכאורה, מיומנויות אימון אישי רחוקות ואינן רלוונטיות לאנשים במצבים רגשיים קיצוניים כהתקרבות למוות: הרי אימון מתמקד ביכולות, במשאבים, בתכנון לעתיד, לא ברגשות עמוקים כמו פחד, אהבה, געגוע, חרטה, סליחה. אולם דווקא כאן, כשמרחבי ההעברה (transference) גם אם הם חשובים, לא עוד יכולים להיות מוקד העבודה הטיפולית, כשהמטרות הטיפוליות מצטמצמות לעתיד הקרוב מאוד, לכאן ועכשיו, ועם זאת מתרחבות מאוד (להכיל את בני המשפחה, את החברים, את סביבת החולה), דווקא כאן מיומנויות אימון מהוות כלי עוצמתי, עמוק ורלוונטי לעודד תהליכי שינוי וקבלה חיוניים הכרחיים אצל חולים סופניים ובני משפחותיהם. המאמר הנוכחי פורש חוויות ליווי-אימון שעוד לא גובשו לכדי מודל ברור, תוך ניסיון לתת רקע תיאורטי וקליני לשיח שנפרש בין המלווה-מאמן לבין החולה. הדרך מכאן ועד פיתוח מודל קליני עוד ארוכה.


מיומנויות אימון אישי, בליווי חולים סופניים ותמיכה במשפחותיהם.

 

ציקי בן-שחר וד"ר אסף רולף בן-שחר

1.קודה

"אתה יודע," היא אמרה לי, "השינוי שהסרטן שינה אותי הוא עצום, חבל שלא הכרנו בתחילת המחלה, היית מכיר אז נירה אחרת, כזו ששולטת יותר, נלחמת יותר, מצחיקה יותר, קשקשנית יותר. רק אחרי שהגעתי להוספיס אני מבינה את השינויים שחלו בי, ואני יודעת עכשיו שדווקא חוסר היכולת שלי לשלוט במחלת הסרטן, הוא זה ששחרר אותי.אני מבינה, שהחיים הם כנראה חוויה יותר גדולה ממה שחוויתי וחייתי עד עכשיו,וההבנה הזו נוטעת בי כוחות שלא ידעתי על קיומם.

ולמרבה הצער, הכוחות האלה, מגיעים ממקום של בדידות, הבדידות שלי. הרי כל מי שסובב אותי, וסועד אותי, אפילו אתה שאתה מחזיק לי ביד בחום ובאמפתיה כל כך נוגעים, לא מסוגל להבין את כאב הבדידות של הסרטן שלי. אני לבד, וכך כנראה אפרד מהעולם.[1]" (כל הוינייטות המוצעות במאמר הן דיאלוגים מעבודת הליווי-אימון של ציקי בן-שחר)


דמיינו את האפשרות האמיתית, אם גם הלא נעימה הבאה: אתם בני שלושים, ארבעים, חמישים, שישים או שבעים. יושבים אצל הרופא, לבד או עם בן או בת זוג, אחרי ציפייה ארוכה ומעייפת בבית החולים. את כבר רוצה להיות אחרי, ללכת הביתה ולנוח. אתה לא אוהב את ריח בית החולים ומותש מהבילוי-לא-בילוי שם. הרופאה מביטה בך ואומרת משהו, שלא הצלחת לשמוע. המילים מתרחקות, הרופאה חוזרת על אותו המשפט – ועדיין כאילו המילים מסרבות לחדור. חלק בך קם ומוכן ללכת הביתה, האחר כבר התיישב עמוק יותר בכיסא. החולה שאחריך יאלץ לחכות עוד זמן רב בחוץ. יש לך סרטן.

שם הסירה מחכה לך, על גדת הנהר. דקה לפני שמחזירים ציוד, לפני שהמסך יורד. כשהתקווה לנס, אם היא קיימת הרי שהשתנתה מאפשרות ריאלית והפכה לאיזו תחינה שקטה שאינך מעז לבטא. שייט המעבורת החותר באיטיות עוזר להעביר אותך את הנהר, בין עולם החיים לעולם המתים. אם הגעת לכאן, סימן שנגמר הזמן למשחקים. השאלות שתעזי לשאול את עצמך עתה, התשובות שתרשי לעצמך לתת תקבענה אם השיט האחרון הזה שלך יהיה מלא בקבלה או מרירות, סליחה או נטירת טינה, כעס וכאב או אהבה.

רבות נכתב על המסעות האחרונים הללו, של אלו מאיתנו שהמוות לא רק ברור ומוחשי בעבורם, כי אם גם מסתיר את האופק: הוא קרוב, מסומן, מורגש. מרגע אבחון וגילוי המחלה הסופנית, דרך הטיפולים וההתמודדויות, אנו עוברים טלטלות רגשיות, פיזיות ומשפחתיות. אליזבת קובלר-רוס (1969) היטיבה לתאר את האומץ והעומק שנדרש מאיתנו ברגעים אחרונים אלו כדי לצלוח את המשימה ההתפתחותית האחרונה שלנו: של סליחה, השלמה, הוקרת-תודה ואהבה אל מול סיום החיים. כאשר ברי לכולם – גם לך וגם לרופאים, שחצית את נקודת האל-חזור, מתחילה עבודה קשה וחשובה. אין זמן ומקום למשחקים או העמדת פנים, ולמרות זאת אנחנו מתעקשים. כאן, מטרות הליווי והסיוע הן מורכבות ופשוטות כאחד: עזור לי לסלוח, עזור לי לקבל, להיפרד מאהובי – לספר להם על אהבתי, השקט את פחדי, תן לי יד, הקשב לי. תן לי לומר את מה שלא העזתי מעולם, אל תברח ממני, הישאר איתי, עודד אותי לפתוח את הלב ולהישאר.

 טיפול נפשי בשלבי הגסיסה, כמו גם ליווי רוחני, הם שני תהליכים חשובים ומשמעותיים המוצעים לחולים בחודשים, שבועות ובימים האחרונים לחייהם. רובנו חיים בהכחשה עמוקה לגבי מותנו המתקרב, הכחשה הדורשת עימות חזיתי כואב כאשר האדם העומד מולנו הוא חולה סופני (Lockett, 2009). לכאורה, מיומנויות אימון אישי רחוקות ואינן רלוונטיות לאנשים במצבים רגשיים קיצוניים כהתקרבות למוות: הרי אימון מתמקד ביכולות, במשאבים, בתכנון לעתיד, לא ברגשות עמוקים כמו פחד, אהבה, געגוע, חרטה, סליחה. אולם דווקא כאן, כשמרחבי ההעברה (transference) גם אם הם חשובים, לא עוד יכולים להיות מוקד העבודה הטיפולית, כשהמטרות הטיפוליות מצטמצמות לעתיד הקרוב מאוד, לכאן ועכשיו, ועם זאת מתרחבות מאוד (להכיל את בני המשפחה, את החברים, את סביבת החולה), דווקא כאן מיומנויות אימון מהוות כלי עוצמתי, עמוק ורלוונטי לעודד תהליכי שינוי וקבלה חיוניים הכרחיים אצל חולים סופניים ובני משפחותיהם.

המאמר הנוכחי פורש חוויות ליווי-אימון אישי, שעוד לא גובשו לכדי מודל ברור, תוך ניסיון לתת רקע תיאורטי וקליני לשיח שנפרש בין המלווה-מאמן לבין החולה. הדרך מכאן ועד פיתוח מודל קליני עוד ארוכה, ישנן סוגיות מורכבות בדרך[2]. אנחנו מקווים שעניין מקצועי בתחום יביא להמשך פיתוח וחקירה של העשייה האימונית שיתרמו ליצירת מודל מגובש יותר. כדי לא לבלבל את הקורא, קול הכתיבה של אסף מוצג בגוף ראשון ושל ציקי בגוף שלישי (למעט בדוגמאות הליווי).


2.על התארגנותו הפנימית של המטפל ומלווה מול סבל ומוות


א. על הכותבים

אבא שלי (ציקי) הציע לי (אסף) לכתוב מאמר יחד איתו, והסכמתי. בחרנו בדרכים שונות בחיים, אולם כאן – מול עבודת הסיוע, דרכינו מתלכדות. אבא הוא איש הייטק, מאמן אישי ומלווה חולים סופניים בהתנדבות, בהוספיס ובביתם, מזה כשמונה עשרה שנה. אני פסיכותרפיסט. שנינו בוחרים להתייצב מול כאב, אך עושים זאת אחרת. ההחלטות שאנשים (ואנחנו בכללם, כמובן) מקבלים אל מול אתגרי החיים מהדהדות ושואלות – האם אנו מרשים לחיים לעבור דרכנו, לסחוף אותנו ולטלטל אותנו, או שמא אנו נסוגים ומביטים בחיים עוברים לידינו? שנינו נאבקים בצורך הנרקיסיסטי והאנושי שלנו למשמעות שתזרום דרכנו, שתעניק לנו משמעות. זו פעם ראשונה בה אנחנו נפגשים כך יחד, על הדף – מולכם, לקראתכם.

אנו בוחרים להתמודד עם כאב בדרכים שונות. כמטפל ואדם, אני (אסף) מרגיש זיקה עמוקה לעמדה ההתייחסותית בטיפול ומתוך כך בוחר להתמודד מול כאב דרך התמקמות חושפת-יחסית ומעורבות רגשית עמוקה (ומטלטלת לפעמים). אבא, לעומת זאת, מצליח להתמודד עם כאבם העצום של החולים סופניים על ידי הצבת גבולות פנימיים ברורים: "אני נמצא שם בנוכחות מלאה, אולם המעורבות והפתיחות מצדי היא אחרת – ונשענת יותר על המיומנות שלי 'לפתוח ולסגור מגירות רגשיות'."

לקריאת המאמר בשלמותו